1. מבוא: ישראל כמקרה מבחן של חברה החיה בתוך חירום מתמשך

מאז 7 באוקטובר 2023 החברה הישראלית אינה מתמודדת עוד עם “אירוע” במובנו הרגיל, אלא עם תצורת חיים חדשה שבה חירום, שגרה, דריכות, אובדן, תגובתיות ועיבוד בלתי־פוסק מתקיימים יחד. נכון ל-מרץ 2026, הזירה האזורית אינה רק זירת הדף של מלחמת עזה אלא גם זירה פעילה של עימות מול איראן, כאשר הדיווחים הבינלאומיים מתארים המשך לחימה, ניסיונות תיווך ולחץ בינלאומי על ישראל וארה״ב לסיים את ההסלמה. במצב כזה, ישראל איננה חברה “שאחרי טראומה”, אלא חברה שממשיכה לחיות בתוך תנאים טראומטיים, משתנים, ולא מוכרעים.

ייחודו של המקרה הישראלי איננו רק בעוצמת האיום הביטחוני, אלא במפגש שבין איום מתמשך לבין תשתית דיגיטלית צפופה במיוחד. לפי DataReportal, בסוף 2025 היו בישראל כ־8.72 מיליון משתמשי אינטרנט, שהם כ־91.3% מהאוכלוסייה, וכ־7.01 מיליון זהויות משתמש ברשתות חברתיות, שהם כ־73.4% מהאוכלוסייה. פירוש הדבר הוא שהחיים החברתיים, הפוליטיים, הרגשיים והאינטימיים בישראל מתנהלים בתוך מרחב מתווך־מסך כמעט באופן מלא. לכן המלחמה איננה רק נחווית דרך אזעקות, גיוס, פגיעה כלכלית ואובדן, אלא גם דרך זרם בלתי־פוסק של חדשות, הודעות, קבוצות, סרטונים, תגובות, פרשנויות ונרטיבים מתחרים.

הטענה המרכזית של המאמר היא כי אין להבין את החברה הישראלית של השנים 2023 – 2026 באמצעות הפרדה בין “המלחמה” לבין “המדיה”. המלחמה המתמשכת והחברה הדיגיטלית יוצרות יחד מערכת אחת של השפעה חברתית, המלחמה מייצרת עומס, איום, שיבוש וחוסר ודאות; הסביבה הדיגיטלית מעצימה, מאריכה ומתווכת את כל אלה; והשלכות שני התהליכים חודרות אל הקהילה, אל המשפחה ואל התא הזוגי. לכן, כדי להבין את ישראל של התקופה הזאת, לא די בניתוח ביטחוני, פוליטי או פסיכולוגי בנפרד. דרושה קריאה משולבת של מצב רוח קולקטיבי, תשתית דיגיטלית, מבני שיח, תחושת בידוד חיצונית ודפוסי אינטימיות.

2. חברה במלחמה: תגובת חירום למבנה של שחיקה מתמשכת

אחת התובנות הבסיסיות העולות מן הנתונים הישראליים היא שהמלחמה המתמשכת איננה רק מאריכה את העומס, אלא משנה את איכותו. בשלב הראשון של משבר, חברה עשויה להגיב בגיוס, בתנועה מהירה, ביוזמה ובתחושת דחיפות, אולם ככל שהאירוע נמשך, תגובת החירום עצמה נשחקת. הלחץ מפסיק להיות תגובה נקודתית והופך למצב־רקע. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2025 מצביע על המשכיות של הערכות שליליות לגבי מצב העניינים בישראל, על אמון נמוך במרבית מוסדות השלטון, ועל תחושת מתח בין מחנות פוליטיים שנותרה גבוהה. רמות האמון בממשלה נשארו נמוכות, וחלק גדול מן הציבור מעריך כי הסולידריות בחברה הישראלית חלשה. (Israeli Democracy Institute)

המשמעות הסוציולוגית של נתונים אלה היא שמצב החירום נעשה למצב תודעתי־חברתי יציב, לא עוד “אירוע שהחברה מתגייסת אליו”, אלא חברה שבונה את שגרת חייה מתוך דריכות כרונית. מצב כזה משנה את תפיסת הזמן, במקום זמן חברתי ליניארי – שגרה, משבר, התאוששות – נוצרת חוויית זמן אחרת: זמן מעובה, שבו כל יום שייך גם להווה וגם להמשך המשבר. זהו מצב שבו קשה לייצר אופק ברור, משום שהחברה איננה יודעת אם היא בשלב אמצעי, בשלב סופי, או בראשיתו של פרק נוסף. כאשר זמן כזה נמשך, מופיעה לא רק חרדה אלא גם עייפות עתיד: קושי להאמין שהמערכת תשוב למבנה יציב, סולידרי, קריא ובר־תכנון.

עם זאת, חשוב להימנע מהצגה חד־ממדית של החברה הישראלית כחברה “שבורה”. לצד סימני השחיקה, אותם מקורות עצמם מצביעים גם על המשך קיומם של יסודות חוסן: תחושת שייכות גבוהה לישראל, נכונות יחסית להישאר חלק מן המסגרת הישראלית, ונטייה משמעותית להישען על עזרה אזרחית, קהילתית ומשפחתית. כאן מתחדדת אחת הטענות המרכזיות של המאמר: חוסן ושחיקה אינם קטבים סותרים, להפך, לעיתים החוסן הוא בדיוק הצורה שבה שחיקה מתנהלת. אנשים, קהילות ומשפחות ממשיכים להחזיק, לעזור, להתנדב ולתפקד, אך הם עושים זאת לא מתוך שלווה אלא מתוך מאמץ מתמשך – שותפות גורל – לפעמים מעבר ליכולתם.

3. פער האמון: מוסדות נחלשים, מעגלי הקרבה מתחזקים

אחד הממצאים החשובים ביותר להבנת החברה הישראלית בתקופה זו הוא הפער בין אמון מוסדי לבין אמון אזרחי. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2025 מראה שאמון במרבית מוסדות השלטון נשאר נמוך, ובחלק מן המקרים נשחק מעט אף יותר, במקביל, הסקר ממשיך להראות שרבים עדיין מחזיקים בתחושת שייכות חזקה למדינה, ושיחסי הסתמכות על מעגלים קרובים נותרים משמעותיים.

מבחינה פרשנית, אין זה רק “משבר אמון” כללי, זהו שינוי בכיוון האמון. כאשר האמון במבנים אנכיים – ממשלה, מוסדות, הנהגה – נחלש, החברה אינה בהכרח עוברת ישירות לאנרכיה או לאדישות, לעיתים היא מעתיקה את ההישענות כלפי מטה ולצדדים: משפחה, שכונה, קהילה, חברים, קבוצות עזרה, הורים בכיתה, קבוצות אזרחיות. במצב כזה, ייתכן שהמערכת הרחבה נחלשת בעוד שמנגנוני הקרבה המקומיים דווקא מתחזקים. זהו מצב מורכב: מצד אחד יש יותר פוטנציאל להחזקה קהילתית; מצד אחר יש פחות בטחון בכך שמסגרת־העל מסוגלת לנהל ולשאת את הנטל.

כאן נוצרת גם סכנה חברתית עמוקה יותר. ככל שהחברה נשענת יותר על מעגלי קרבה ומטה פחות אמון במוסדות, כך היא עלולה להפוך יותר מקוטעת. כלומר, במקום מסגרת רחבה יחסית של אזרחות משותפת, מתקבלת רשת של איים מחזיקים, שכל אחד מהם בונה את ביטחונו בתוך מעגלו וסביבתו. זה עשוי להיות מקור כוח, אבל גם מקור לפיצול. בחברה כזו, השאלה “על מי אפשר לסמוך” נעשית שאלה קטנה יותר, מקומית יותר, וכתוצאה מכך גם שאלת ה”אנחנו” הלאומי הרחב נעשית פגיעה יותר.

4. המסך כמערכת עצבים חברתית

כדי להבין מדוע השחיקה והקיטוב בישראל מקבלים צורה כזו, יש להבין את מקומו של המסך בחיים החברתיים. החברה הדיגיטלית איננה רק חברה שמשתמשת בטכנולוגיה, היא חברה שבה הטכנולוגיה נעשתה מערכת העצבים של הקיום היומיומי – המסך איננו רק מכשיר; הוא שכבת הביניים שבאמצעותה אדם פוגש חדשות, קרובים, עימותים, אישורים, חרדות, עזרה ושייכות. ישראל היא אחת החברות המקוונות ביותר, ובה חדירת האינטרנט והרשתות החברתיות גבוהה במיוחד.

המשמעות של תיווך מסכי היא שהקשר האנושי עובר רה־ארגון. בדוח OECD משנת 2025 מתוארת מגמה ארוכת טווח של ירידה במפגשים תכופים פנים־אל־פנים לצד עלייה בקשר דיגיטלי מרחוק. הדוח מבהיר כי טכנולוגיות דיגיטליות הן כיום אחד הגורמים המרכזיים שאפשר לנתח דרכם שינויים בחיבור ובניתוק חברתיים. בדידות ובידוד חברתי כבר נתפסים כאתגר ציבורי של ממש. משמעות הדברים היא שהחברה הדיגיטלית איננה “עוד תוספת” לחיים החברתיים, אלא גורם מארגן של סוג הקשר, קצב הקשר ואיכות הקשר.

מכאן נגזרת אחת הטענות החשובות של המאמר: החברה הדיגיטלית איננה בהכרח פחות חברתית, אך היא חברתית באופן אחר. פחות מפגש בלתי־אמצעי, פחות שהות משותפת לא־ממוקדת־מטרה, פחות סוציאליות מזדמנת; יותר קשר רציף (לעיתים תלות, הכרח או אינטרס), יותר זמינות, יותר מסרים, יותר תגובתיות. מבחינה סוציולוגית, זהו מעבר מקשר שהרבה ממנו נוצר מתוך נוכחות, לקשר שהרבה ממנו נוצר מתוך חיווי. במקום להיות יחד, רבים מן הקשרים מתנהלים דרך “לראות”, “להגיב”, “לסמן”, “לבדוק”, “להעביר”, במצב רגיל זה כבר משנה את עומק הקשר; בזמן מלחמה מתמשכת, זה משנה גם את יכולת העיבוד הרגשי.

5. מהמידע לרפלקס: איך המסך משנה עיבוד רגשי בזמן מלחמה

מלחמה בחברה דיגיטלית איננה רק מלחמה שיש עליה הרבה מידע, זוהי מלחמה שבה עודף המידע עצמו משנה את מבנה החוויה. הצפת התראות, סרטונים, פוסטים, תגובות, תיוגים, שרשורים, האשטגים, שמועות ותיקונים מייצרת לא רק ידיעה אלא עוררות מתמשכת. בנסיבות כאלה, העיבוד הרגשי נוטה להיות פחות עמוק ויותר רפלקסיבי: תגובה מהירה, תנועה מהירה בין רגשות, מעברים חדים בין הלם, זעם, אבל, לעג, ציניות ותקווה. הקהל הגלובלי, ובעיקר צעירים יותר, צורך יותר חדשות דרך פלטפורמות חברתיות ווידאו ופחות דרך אתרי חדשות מסורתיים. הדבר חשוב מפני שבפלטפורמות כאלה חדשות אינן מופיעות בדרך כלל במבנה מאט, מסודר ומדורג, אלא במבנה רגשי, תחרותי ומהיר.

לכן המסך פועל בזמן מלחמה כמו מאריך־אירוע, גם כאשר אין התפתחות מיידית בשטח, הפיד מייצר תחושת המשך – תמיד יש פרשנות חדשה, זעם חדש, תיעוד חדש, חשד חדש, תגובת נגד חדשה. במבנה כזה קשה לייצר רגיעה קוגניטיבית, המלחמה איננה רק “מתרחשת” בחוץ ומדווחת בפנים; היא ממשיכה לפעול תודעתית דרך ממשקי החיים עצמם 24 שעות ביממה. זהו הבדל מהותי מן העבר: חלק מן העומס הישראלי העכשווי אינו נובע רק מהאיום, אלא גם מן האופן שבו האיום מוחזק במצב של נוכחות רציפה.

הטענה הזאת איננה טענה מוסרנית נגד טכנולוגיה. המסך גם מציל, מחבר, מתאם, מזעיק עזרה, מעביר מידע קריטי ומאפשר קהילתיות מהירה, אך בדיוק משום כך, הוא גם אחד ממוקדי ההסבר של התקופה. אותו מנגנון שמחבר בין הורים, ילדים, שכנים וחיילים, הוא גם מנגנון שמזרים בלי הפסקה עומס, חרדה וחוסר אפשרות אמיתי ליציאה מן האירוע. זוהי דיאלקטיקה של תשתית דיגיטלית: חבל הצלה ומכפיל עומס בעת ובעונה אחת.

6. הפלטפורמות עצמן: לא רק תוכן אחר, אלא מבנה חברתי אחר

אין “מדיה חברתית” אחת. יש ארכיטקטורות שונות שמייצרות סוגים שונים של שיח. X נוטה לתגמל תגובה מהירה, ניסוח חד, קיטוב והפצה מסגרתית. Telegram מייצר ערוצים, אדמינים, סמכויות חלופיות ותחושת אמת פנימית בתוך קהילות סגורות או חצי־סגורות מושתתות אנונימיות. WhatsApp בישראל ממלא תפקיד של תשתית חברתית־יומיומית – משפחה, עבודה, קהילה, הורים, שכנים, התארגנות אזרחית. TikTok ו־Instagram פועלים במישור אחר: יותר ויזואליות, יותר קצב, יותר פנייה ישירה לעוררות ולהזדהות. כל אלה אינם “פלטפורמות שונות לאותו מסר”, אלא מבנים חברתיים שונים.

מבחינה מחקרית, המשמעות היא שצריך להבחין לא רק בין נושאים אלא בין צורות שיח. בפלטפורמה אחת השאלה המרכזית היא מי ניסח ראשון, מי צייץ, מי הגיב; בפלטפורמה אחרת השאלה היא מי האדמין, מי הערוץ, מי מקבל הודעות ומי רק צופה; ובפלטפורמה אחרת כלל לא השפה הטקסטואלית במרכז, אלא ההלם האסתטי, המוזיקה, העריכה, הויזואליות והסמליות. מכאן שכל ניתוח של השיח הישראלי בזמן מלחמה חייב להיות גם ניתוח פלטפורמי – בלי להבין את מבנה המדיה, אי אפשר להבין את מבנה התודעה.

אחת התוצאות החברתיות של המבנה הזה היא התעצמות של סילוים אידיאולוגיים. כאשר כל פלטפורמה, וכל תת־קהילה בתוכה, מייצרת היררכיית סמכות, קצב ורגש משלה, הציבור איננו פועל עוד בתוך מרחב ציבורי אחד, הוא חי בתוך עולמות שיח מקבילים. המשמעות איננה רק יותר קיטוב, אלא גם פחות מפגש ממשי בין עולמות משמעות. בחברה כזו, המחנה האחר איננו רק טועה; לעיתים הוא פשוט נמצא בעולם אחר של סימנים, דמויות סמכות, שפה ומקורות “אמת”.

7. לחץ חיצוני ובידוד תודעתי: איך “העולם” נכנס פנימה

למבנה הזה מתווספת שכבת לחץ נוספת: תודעת החוץ – רוב משמעותי בציבור הישראלי מודאג מבידוד בינלאומי גובר, להוסיף לזה שציבור גדול במדינות זרות  מחזיקים בעמדות שליליות כלפי ישראל. גם אם אין פירוש הדבר בידוד מדיני מלה, זה בהחלט יוצר קרקע לבידוד תודעתי: חוויה מצטברת שהעולם נעשה פחות מזדהה, פחות סבלני ולעיתים עוין ממש.

תחושה זו פועלת חברתית בכמה כיוונים: היא יכולה להגביר לכידות זהותית ולחזק תחושת גורל משותף, אבל היא גם יכולה להקשיח את גבולות הלגיטימיות. כאשר החוץ נתפס כעויין, הביקורת הפנימית נוטה להיתפס לא רק כעמדה אזרחית אלא לעיתים כהחלשה של המחנה. במצב כזה, ויכוח על מדיניות, על אופן ניהול המלחמה, על מחירה ועל גבולותיה, נעשה לא פעם ויכוח על נאמנות, כך הלחץ החיצוני נעשה מכפיל של קיטוב פנימי.

המסך מחזק את התהליך הזה משום שהחוץ איננו נחווה רק ברמה דיפלומטית־מופשטת. הוא מופיע בצילום מסך, בפוסט ויראלי, בסרטון מחאה, בתעוד הפצצה, בתגובה, בשרשור, בקליפ קצר. האדם הישראלי איננו “יודע” רק שיש ביקורת בעולם; הוא חווה אותה כמבנה רגשי חוזר בתוך הפיד. לכן הבידוד התודעתי איננו רק תוצר של מדיניות חוץ או תדמית בינלאומית, הוא חלק ממבנה החיים הדיגיטלי, החוץ נחווה כקרוב, כחד, ולעיתים גם כמשפיל. זהו אחד ההסברים לכך שהקיטוב בישראל איננו רק אידיאולוגי, אלא נושא לעיתים אופי פצוע, חשדני ומתגונן. אלא שהלחץ החיצוני, הקיטוב הפנימי והזרימה הדיגיטלית הבלתי־פוסקת אינם נשארים במרחב הציבורי, הם מבקשים לעצמם מקום קונקרטי של ספיגה, פרשנות והחזקה – ומקום זה הוא בראש ובראשונה הבית.

8. מהמרחב הציבורי אל המרחב הביתי: כיצד מלחמה בתקשורת דיגיטלית נעשית מציאות משפחתית

כדי להבין כיצד מלחמה מתמשכת וחברה דיגיטלית מעצבות את חיי המשפחה בישראל, אין די לומר שהאירועים הציבוריים “משפיעים” על הבית. ניסוח כזה נכון, אך הוא כללי מדי, הוא מתאר כיוון, אך אינו מסביר מנגנון. השאלה החשובה יותר היא כיצד בדיוק תהליכים קולקטיביים של איום, שחיקה, קיטוב, הצפה תקשורתית וערעור אמון חודרים אל תוך המרחב הביתי, משנים את מקצבו, מעמיסים על תפקודו ומעצבים מחדש את היחסים שבתוכו. התשובה איננה נמצאת רק בתחום הרגש, ואף לא רק בתחום החומרי, היא נמצאת במקום שבו מבנים חברתיים, טכנולוגיות תקשורת, דפוסי תודעה והרגלי חיים נפגשים זה עם זה והופכים לחוויה יומיומית.

במצב של חירום מתמשך, הבית חדל להיות רק מרחב פרטי הנבדל מן החוץ, הוא נעשה אחד מאתרי הספיגה המרכזיים של התקופה – אל הבית נכנסים לא רק דיווחים, סרטונים, התראות ופרשנויות, אלא גם הקצב החברתי שבתוכם: דחיפות, עוררות, תגובתיות, אי־ודאות וציפייה מתמדת להיערכות. מרחב שאמור לאפשר עיבוד, מנוחה, התכנסות והשהיה נעשה, במידה גוברת, זירה שבה החוץ ממשיך לפעול בצורתו המוקטנת אך הבלתי־פוסקת. בכך משתנה גם משמעותה של המשפחה, היא אינה רק מוסד של קרבה, טיפול ושייכות, אלא גם יחידת עיבוד חברתית, הנדרשת לשאת על גבה חלק מן התפקודים שמערכות גדולות יותר מתקשות לשאת בעצמן.

ככל שהחברה חיה לאורך זמן בתוך שילוב של איום ביטחוני, עייפות מוסדית ועומס תקשורתי, כך גובר הלחץ המופנה אל התא המשפחתי לשמש כעוגן, מנגנון החזקה חלופי, הוא נדרש לספק ביטחון רגשי כאשר הזירה הלאומית נעשית פחות יציבה; ליצור סדר כאשר המציאות החיצונית נעשית מקוטעת ובלתי צפויה; ולהעניק תחושת משמעות כאשר המרחב הציבורי מתקשה לייצר אופק ברור. אלא שבני משפחה ובני זוג אינם מוסדות מופשטים, אלא בני אדם עם גבולות, עייפות, חרדות והרגלי התמודדות שונים. מכאן נובע שהבית איננו רק מקום שבו המשבר “מורגש”; הוא המקום שבו המשבר מתורגם לשפה של תפקוד, שתיקה, עצבנות, עצב, חיבוק, קרבת־יתר, התרחקות, פרשנות ותגובה.

הבנה זו מחייבת מעבר מהסבר פשטני של “השפעת המלחמה על המשפחה” אל ניתוח מדויק יותר של מנגנוני ההפנמה. המרחב הביתי אינו העתק קטן של החברה, אך גם איננו מובלעת נפרדת ממנה, הוא אזור התיווך שבו לחצים קולקטיביים נעשים אישיים – למבנה חיים. שלוש תמות מרכזיות מאפשרות לראות כיצד תהליך זה מתרחש: הבית כמנגנון ויסות אחרון; פיצול קשב כהפרעה אינטימית; ומעבר מקולקטיב פצוע אל זוג פרשני. 

8.1 הבית כמנגנון ויסות אחרון

כאשר מנגנוני הוויסות הרחבים של החברה – מוסדות, הנהגה, שפה ציבורית ותחושת סדר – נחלשים או נחווים כבלתי יציבים, העומס אינו נעלם אלא משנה כתובת. חלק גדל ממנו נע אל המקום הקרוב ביותר: הבית. לא משום שהמשפחה נועדה לשאת את כולו, אלא משום שזהו המרחב האחרון שבו עדיין מצפים להרגעה, להסבר, ליציבות ולתחושת אחיזה.

במצב כזה, בני זוג ובני משפחה נעשים זה עבור זה לא רק קרובים, אלא גם מווסתים: מרגיעים, מתווכים, מחזיקים ולעיתים גם סופגים. כל עוד המנגנון הזה פועל, הבית מצליח לבלום משהו מעוצמת הזעזוע. אך ככל שהעומס מתמשך, גם יכולת ההחזקה נשחקת. ואז פרטים קטנים – שתיקה, איחור בתגובה, קוצר רוח – חדלים להיות עניינים שוליים ונעשים סימנים טעונים, הבית, שהיה אמור להיות מקום מנוחה מהדריכות, נעשה גם הוא אחד המקומות שבהם הדריכות ממשיכה לפעול.

8.2 פיצול קשב כהפרעה אינטימית

אחת התופעות השקטות אך העמוקות של התקופה איננה רק פחד או עייפות, אלא פיצול קשב. לכאורה מדובר בעניין טכני: מסכים, הודעות, חדשות והתראות. בפועל, זהו שיבוש אינטימי. קשר אנושי נשען על נוכחות — על היכולת להיות עם אדם אחר בתוך רגע אחד, מבלי להיקרע שוב ושוב אל החוץ.

כאשר הקשב נמשך ללא הרף אל המסך, הנוכחות נעשית חלקית. האדם נמצא פיזית, אך תודעתו נעה בין השיחה לבין העדכון הבא, בין הקרוב אליו לבין מה שמתרחש במקום אחר. כך נפגע לאו דווקא עצם הקשר, אלא איכותו: פחות שהות, פחות עומק, יותר תגובתיות ויותר מקוטעות. בני זוג עשויים להמשיך לאהוב, לדאוג ולהיות מחויבים, אך לחוות פחות רצף של נוכחות משותפת. אין זו בהכרח דרמה גדולה אחת, אלא שחיקה מצטברת של היכולת להיות באמת יחד לאורך זמן.

מקולקטיב פצוע לזוג פרשני

כאשר חברה שלמה חיה לאורך זמן תחת איום, עומס ואי־ודאות, היא נעשית רגישה יותר לסימנים. אמירות, שתיקות, עיכובים וטונים מקבלים משקל גדול יותר. הדפוס הקולקטיבי הזה אינו נשאר במרחב הציבורי; הוא חודר גם אל הזוגיות. כך נוצרת זוגיות פרשנית: בני זוג אינם רק מדברים זה עם זה, אלא גם קוראים זה את זה ללא הרף.

במצב כזה, שתיקה עלולה להיתפס כהתרחקות, עייפות כחוסר אכפתיות, ואיחור במענה כסימן למשהו עמוק יותר. לא בהכרח מפני שזהו פירוש נכון, אלא מפני שנפש הפועלת לאורך זמן במצב של דריכות מבקשת ודאות גם במקום שבו יש רק עומס. כך עודף מידע נעשה מחסור בנוכחות, עייפות קולקטיבית נעשית קצרנות רגשית, ומשבר אמון רחב מחלחל לצורך גובר בביטחון בין־אישי.

ובכל זאת, דווקא משום שהזוגיות היא אתר פרשני כה רגיש, היא גם חושפת בחדות את מה שהחברה עושה ליחידיה. היא מראה כיצד הסדר החברתי החדש נבחן ברמתו האנושית ביותר: ביכולת לשאת קרבה, לקיים שיחה, לשמור על נוכחות, לפרש בזהירות ולהישאר יחד בתוך עודף של חוץ. במובן זה, הבית איננו רק המקום שאליו מגיעות תוצאות המלחמה; הוא המקום שבו מתברר מה המלחמה, בתיווך הדיגיטלי שלה, עושה לאדם מול האדם.

9. חברה במצב של דריכות דיגיטלית מתמשכת

כאשר קוראים יחד את כל מעגלי המאמר – המלחמה, השחיקה החברתית, פער האמון, תפקיד המסך, מבני הפלטפורמות, הלחץ החיצוני, חדירת העומס אל הבית והשלכותיו על הזוגיות והמשפחה – מתברר כי ישראל איננה מצויה רק במשבר ביטחוני מתמשך, ואף לא רק בעידן של שימוש מוגבר בטכנולוגיה. היא מצויה בתוך תצורת חיים רחבה יותר, שאפשר לכנותה דריכות דיגיטלית מתמשכת. אין הכוונה רק לכך שאנשים מחוברים יותר, עצבניים יותר או צורכים יותר חדשות דרך מסכים. הכוונה היא למבנה חברתי שלם שבו חירום, מדיה, זהות, קצב חיים, פרשנות וקשר אנושי פועלים יחד ומעצבים את עצם האופן שבו המציאות נחווית, מעובדת ומנוהלת.

אלא שכאן דרוש חידוד נוסף: הדריכות הזאת איננה תוצאה של המלחמה בלבד, וגם לא רק תוצאה של חדירת הטכנולוגיה לחיים. היא נשענת על תנאי יסוד רחבים יותר של התקופה. מבנה התרבות העולמית, מבנה השוק הגלובלי והאופן שבו מסרים נעים כיום בעולם הם כבר דיגיטליים, מהירים, קצרים יותר, חדים יותר ותחרותיים יותר. הם מתגמלים מיידיות, בולטות, ניסוח קצר, רגש זמין, תגובה מהירה ויכולת ללכוד תשומת לב בתוך שבריר זמן. במבנה כזה, סבלנות נעשית משאב נדיר יותר; שהות נעשית קשה יותר; שתיקוה לחוסר וודאות; והאדם מורגל יותר ויותר לחיות בתוך רצף של גירויים, השוואות, זמינות, בדיקות מבט והפניות בלתי־פוסקות אל מה שאחרים אומרים, חושבים, מציגים וחווים.

לכן אין לתאר את החברה העכשווית כאילו היא “עוברת שינוי” אל עבר מציאות דיגיטלית. במובנים רבים, השינוי כבר הושלם. זו כבר צורת התקשורת השלטת; זה כבר מבנה השיח; זו כבר לוגיקת השוק; וזה כבר אופן ההתנהגות הרגיל של החיים החברתיים. האדם בן זמננו איננו רק משתמש במסך; הוא חי בתוך סדר חברתי שבו המסך מארגן את קצב הקליטה, את צורת ההבעה, את סף הסבלנות, את אופן ההשוואה לאחרים ואת היחס בין נוכחות לבין נראות. לכן גם המלחמה עצמה נחווית בתוך מבנה חיים שכבר היה מואץ, תגובתי, השוואתי ורווי גירויים עוד קודם לכן. המלחמה אינה ממציאה את הדריכות מאפס; היא נכנסת לתוך חברה שכבר למדה לחיות במהירות, בצפיפות סימבולית ובחוסר מנוחה יחסי, ומקצינה את כל אלה.

במצב כזה, הדריכות איננה עוד תגובה נקודתית לאירוע. היא נעשית סביבת תודעה. המלחמה מייצרת עומס, איום וחוסר ודאות; המסך מאריך את נוכחותם ומונע מהם להסתיים באמת; הפלטפורמות הופכות כל התרחשות לזרם מתמשך של תגובות, תיקופים, זעם, חרדה, השוואות ופרשנויות; והשיח הציבורי מקבע את כל אלה בתוך מבנה רגשי מהיר, חד ולעיתים כמעט חסר סבלנות. התוצאה היא שחלקים נרחבים מהחברה אינם רק יודעים שהם חיים בתוך מצב חירום, אלא חווים את עצמם כמי שנדרשים להישאר זמינים, דרוכים ופרשניים כמעט ללא הפסקה. זהו מעבר משמעותי: ממלחמה כאירוע מתמשך אל חירום כצורת חיים, בתוך תרבות שכבר פועלת לפי עקרונות של מהירות, קיטוע ותחרות על קשב.

דריכות דיגיטלית מתמשכת משנה את צורתו של הקשר החברתי. כאשר האמון במוסדות נחלש, וכאשר המרחב הציבורי נעשה מקוטע יותר, מקוטב יותר ופגיע יותר למניפולציות של קצב ורגש, החברה נוטה להישען יותר על מעגלים קרובים ומצומצמים. אך במקביל, היא פועלת בתוך סביבה גלובלית שבה תשומת הלב עצמה היא שוק. היחיד איננו עומד רק מול המדינה, מול החדשות או מול הקהילה; הוא עומד גם מול רצף עולמי של תצוגות חיים, עמדות, דימויים, זהויות וסימני הצלחה, חרדה וסבל. מכאן נובעת תחושה כפולה: יותר חיבור ויותר השוואה; יותר נגישות ויותר אי־שקט; יותר הסתכלות על האחר ומושפעות דימוי עצמי; יותר מידע ויותר פיצול. הדריכות, אם כן, איננה רק עניין נפשי של היחיד – היא צומחת מתוך מפגש בין חירום לאומי לבין תרבות עולמית של קשב מפוזר, נראות מתמדת וגירוי בלתי־פוסק.

המשמעות היא ירידה מתמשכת ביכולת לעיבוד איטי, מרובד ומרוסן – האדם החי בסביבה כזו נדרש פעם אחר פעם לעבור במהירות בין מידע, רגש, תגובה ופירוש. הוא לומד לקלוט סימנים במהירות, להגיב מהר, לבדוק, לוודא, לחפש שליטה, ולהחזיק במקביל תחושות סותרות של פחד, כעס, עייפות, אשמה, הזדהות וקהות. אלא שהמבנה הדיגיטלי־עולמי של התקופה מוסיף לכך מרכיב נוסף: משיכת קשב תמידית אל החוץ. לא רק אל החדשות, אלא גם אל אחרים. אל חייהם, אל תגובותיהם, אל הישגיהם, אל אופן הצגתם. בתוך תרבות כזו, האדם נעשה דרוך לא רק מפני סכנה אלא גם מפני החמצה, נחיתות, אי־נראות או איחור. כך נולדת מציאות שבה תגובת־יתר, פרשנות־יתר ופיצול קשב אינם רק תקלות אקראיות, אלא חלק מהאופן שבו הנפש מסתגלת לחיים בתוך רצף שאינו מפסיק לדרוש ממנה עוד מבט, עוד בדיקה, עוד תגובה, עוד הישגיות.

תרבותית, הדריכות הדיגיטלית המתמשכת מבטאת שינוי עמוק עוד יותר: המעבר מחברה שחווה אירועים ומספרת אותם, לחברה שחיה אותם דרך תשתיות התיווך שלה. המסך איננו עוד אמצעי חיצוני לדיווח על המציאות, אלא אחת הצורות המרכזיות שבהן המציאות עצמה מתארגנת. דרכו נחווים שייכות, אובדן, עלבון, נאמנות, חרדה, קולקטיב, זיכרון ועמדה פוליטית. אך דרכו נחווים גם שוק, תחרות, דימוי עצמי, קנאה, השוואה ונראות. לכן התרבות העכשווית איננה רק מהירה יותר; היא גם חדה יותר, מקוצרת יותר, חסרת מנוחה יותר, ולעיתים גם חסרת סבלנות לאיטיות, למורכבות ולעמימות. זוהי תרבות שמבקשת תגובה לפני עיבוד, נראות לפני הבשלה, וניסוח לפני הבנה מלאה. המלחמה, בתוך סדר כזה, איננה רק תוכן נוסף; היא חומר בעירה מושלם למערכת שכבר פועלת על עוררות.

מכאן נובעת תובנה על תפיסת הגישה והזדהות בישראל בעת הזאת. עמדה אינה רק אידיאולוגיה, ואף לא רק תוצר של מחלוקת פוליטית חריפה – היא קשורה למבנה חיים שבו יותר ויותר תהליכים עוברים דרך תגובתיות מהירה, חשיפה רציפה, עיבוד מקוטע ופחות אמון במסגרת משותפת רחבה, וכאשר לכך מתווספת ההבנה שהתרבות העולמית והתנהגות אנושית חיה על מסרים קצרים, חדים ותחרותיים, המחלוקת עצמה משנה צורה: פחות ויכוח אזרחי מרוסן ויותר מבחן של שייכות, נאמנות, נראות ופגיעוּת. זו אחת הסיבות לכך שהחברה הישראלית יכולה להיראות בעת ובעונה אחת מגויסת מאוד, מחזיקה מאוד, עייפה מאוד ופצועה מאוד. החוסן איננו נעלם, אך הוא פועל בתוך תנאי שחיקה; והלכידות איננה מתבטלת, אך היא מתנהלת בתוך מבנה של דריכות, השוואה ותגובתיות.

לכן “דריכות דיגיטלית מתמשכת” איננה מטפורה בלבד, אלא מושג המתאר סדר חברתי־תרבותי שלם. זהו מצב שבו חירום, מסכים, שיח, שוק קשב, זהות ואינטימיות כרוכים זה בזה באופן הדוק, ומעצבים יחד לא רק את עמדותיהם של בני אדם אלא את יכולתם להיות נוכחים, להקשיב, לפרש, להיאבק, להישען, לאהוב ולהחזיק מעמד. החברה הישראלית של השנים 2023 – 2026 איננה רק חברה הנמצאת תחת לחץ; היא חברה שבתוכה הלחץ פועל בתוך סביבה תרבותית שכבר רגילה למהירות, לגירוי, לנראות, להשוואה ולחוסר מנוחה. הבנת המבנה הזה היא תנאי להבנת המחיר האנושי, התרבותי והקולקטיבי של התקופה, אך גם להבנת המקומות שבהם עדיין אפשר לייצר האטה, ויסות, עומק וקשר בתוך עולם שפועל תחת לחץ.

10. מסקנות

המסקנה המרכזית של המאמר היא שכדי להבין את ישראל של השנים 2023 – 2026, אין די לשאול מה עשתה המלחמה לחברה. יש לשאול גם באיזו תשתית תרבותית, תקשורתית וכלכלית נחווית המלחמה הזאת, ומה קורה כאשר אירוע חירומי מתמשך פוגש חברה שכבר חיה בתוך סדר דיגיטלי מהיר, קצר, חד ותובעני. החברה הישראלית איננה פוגשת את המלחמה כחברה “קודמת” שנכנסה במקרה לעידן דיגיטלי, אלא כחברה שכבר מתקיימת בתוך עולם של מסרים מיידיים, גירויים בלתי־פוסקים, נראות מתמדת, השוואה רציפה ותחרות על קשב. במובן זה, המלחמה והחברה הדיגיטלית אינן שני כוחות נפרדים, אלא מפגש בין חירום מתמשך לבין צורת חיים שכבר מאורגנת סביב תגובתיות, האצה ודריכות.

ישראל מצטיירת כאן לא רק כחברה הנמצאת תחת איום, אלא כחברה שהמרחב הציבורי שלה נעשה מקוטע יותר, תגובתי יותר, פגיע יותר לקיטוב, ותלוי יותר בתיווך מסכי. היחלשות האמון במוסדות איננה מולידה רק משבר ייצוג, אלא גם העתקת עומס גוברת אל מעגלי הקרבה: אל המשפחה, אל הקהילה, אל החברוּת, ואל התא הזוגי. אלא שמעגלים אלה פועלים אף הם בתוך שוק קשב עולמי, בתוך פלטפורמות המתגמלות בולטוּת, קיצור, ריחוק מנטאלי ריגשי, זמינות ותגובה מהירה. לכן החברה איננה רק נשחקת מבפנים, אלא חיה בתוך סביבה שמקשה מלכתחילה על עיבוד איטי, על מרחק, על השהייה ועל בניית משמעות יציבה. מכאן גם נובעת אחת מטענות המאמר: חוסן ושחיקה אינם הפכים פשוטים, לעיתים החוסן הוא עצם היכולת להמשיך להחזיק חיים, קשרים ותפקוד בתוך תנאים שמייצרים שחיקה מתמשכת.

התקופה הזאת מייצרת לא רק פחד או חרדה, אלא תצורת חיים של עוררות מתמשכת. האדם לומד לחיות בתוך רצף של סימנים, התרעות, פרשנויות, תגובות והשוואות. הוא נעשה דרוך לא רק מפני סכנה ממשית, אלא גם מפני החמצה, מפני היעדר נראות, מפני פער תגובה, מפני הרגשת שייכות וחלק, ומפני תחושת פיגור אחר קצב העולם. בתוך סדר כזה, פיצול קשב, פרשנות־יתר, קוצר סבלנות ותגובות־יתר אינם רק תקלות של היחיד, אלא אופני הסתגלות לסביבה שאינה מפסיקה למשוך אותו אל החוץ. מה שנחווה לעיתים כעצבנות, שחיקה או רגישות־יתר הוא במקרים רבים תוצאה של חיים בתוך מנגנון שאינו מאפשר מנוחה מלאה, עיבוד שלם או נוכחות רציפה.

הדיגיטל איננו עוד כלי שדרכו החברה מתקשרת מתבוננת על האחר או מזהה את עצמה, אלא אחת הצורות המרכזיות שבהן החברה קיימת – חיה ומתנהלת – זו צורת התקשורת, צורת השוק, צורת הקשב, צורת המסר, ולעיתים גם צורת ההתנהגות עצמה. במרחב כזה, המלחמה איננה רק “מסוקרת”, אלא נחווית דרך ממשקי התיווך שלה; והחיים החברתיים אינם רק מתוארים דרך מסכים, אלא מאורגנים על ידם, באמצעותם. לכן המחיר האנושי של התקופה איננו נובע רק מהלחימה, אלא גם מהמפגש בין הלחימה לבין עולם שכבר מתגמל מיידיות, מקצר סבלנות, דוחף לנראות, ומחזיק את האדם בתוך רצף בלתי־פוסק של גירויים ומבטים לעבר אחרים.

מכאן נובעת גם אחת התובנות על קיטוב בישראל – הקיטוב איננו רק מחלוקת אידיאולוגית, ואף לא רק תוצר של תקשורת עוינת או של הנהגה מפלגת. הוא קשור למבנה חיים שבו יותר ויותר תהליכים עוברים דרך חשיפה רציפה, עיבוד מקוטע, תגובתיות מהירה ופחות מסגרות משותפות של השהייה. כאשר לכך מתווספים לחץ חיצוני, תחושת בידוד תודעתי, ועולם דיגיטלי־גלובלי שמתגמל חדות על חשבון מורכבות, המחלוקת עצמה משנה את צורתה: פחות ויכוח אזרחי מרוסן, ויותר מבחן של שייכות, נאמנות, ניתוק ריגשי, נראות ופגיעוּת. זהו אחד ההסברים לכך שהחברה הישראלית יכולה להיראות בעת ובעונה אחת מגויסת יותר, מחזיקה יותר, עייפה יותר וחשדנית יותר.

בתוך כל אלה, המשפחה והזוגיות אינן נספח רגשי לדיון, אלא מקום מבחן מרכזי של הסדר החברתי החדש. לא משום שצריך “להחזיר” את המאמר אל האינטימי, אלא משום שהאינטימי כבר הוכח כזירה שבה העומס, פיצול הקשב, פרשנות־היתר והצורך בהחזקה מקבלים את צורתם הממשית ביותר. הבית איננו עוד מרחב המוגן מפני החוץ; הוא האתר שבו החוץ ממשיך לפעול. הזוגיות איננה רק מקום שנפגע מן המלחמה; היא מקום שבו אפשר לראות אם קשר אנושי מצליח לשאת עומס, לווסת דריכות, ולהגן על נוכחות בתוך עולם שדוחף ללא הרף לפיצול. במובן זה, האינטימיות איננה שוליים של הסיפור החברתי, אלא אחת מצורות הגילוי המדויקות ביותר שלו.

לכן “דריכות דיגיטלית מתמשכת” איננה רק תיאור של מצב רוח ציבורי, ואף לא רק תגובה זמנית למלחמה. זהו שם למבנה חיים שלם: מצב שבו חירום, מסכים, שוק קשב, זהות, שיח, נראות ואינטימיות כרוכים זה בזה ומעצבים יחד את החיבור, את סף הסבלנות, את איכות הנוכחות, את אופן הפירוש ואת היכולת לשאת מורכבות. החברה הישראלית של התקופה אינה רק חברה תחת לחץ; היא חברה שחיה בתוך לחץ אינטגרלי של סדר תרבותי שכבר רגיל למהירות, לגירוי, להשוואה ולחוסר מנוחה. הבנת המבנה הזה היא תנאי להבנת המחיר האנושי של התקופה, אך גם להבנת האפשרות לייצר מרחבים אחרים: אטיים יותר, מווסתים יותר, קשובים יותר, אנושיים יותר.

השאלה שנותרת איננה רק כיצד ישראל נלחמת, מתגוננת או שורדת, אלא כיצד היא ממשיכה לחיות מבלי לאבד את יסודותיה העדינים ביותר. לא רק את הביטחון, אלא גם את הקשב; לא רק את ההסברה, אלא גם את היכולת לדבר; לא רק את ההישרדות, אלא גם את היכולת להישאר נוכחים זה עבור זה. בסופו של דבר, חברה במלחמה איננה נבחנת רק בגבולותיה, בצבאה או בכוחה המדיני, אלא גם ביכולתה לשמור בתוך רצף האיום על מרחבים של עומק, של איפוק, של פרשנות זהירה ושל אנושיות שאינה מגויסת עד תום, שם, אולי יותר מכל מקום אחר, נקבעת לא רק יכולת העמידה של החברה – אלא גם דמותה.